<h1>ספר החינוך מצוה צ"ט</h1>
<h2>דף עא:</h2>
שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר [שמות כ"ח] ועשו בגדי קדש לאהרן [וגו'] ולבניו. משרשי המצוה היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכוונתיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה כשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד, וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל עניינו היה צריך גם זה. ומן הטעם הזה נאמר שנתחייבו להיות אורך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת ארכה י"ו אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במתניו ארכו ל"ב אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברוב ההקפין הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה. וכבר כתבנו כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל יי.
דיני המצוה כגון ביאור המלבושים שהן שלשת מינין, בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין בגדי זהב ובגדי לבן, ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים ושמם כן, כתונת ומכנסים ומגבעת ואבנט. הכתונת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום והיו שלהם גדולים ממתנים ועד יריכים, כלומר עד היריכים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו אלא שהם היו מקיפין בו הרבה הקפין מה שאין אנו עושין כן באזור. וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים וחוטן כפול ששה, והאבנט לבדו רקום בצמר, ובאילו היה עובד לעולם כהן הדיוט, ומותר ללובשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר ליהנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה. ושל כהן גדול הם שמנה ושמם כן, כתונת ומכנסים ואבנט כשם השלשה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת של כהן הדיוט, שזה וזה על ראש נתון אלא שהמצנפת הוא עשוי כמו בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשוי כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט. ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב ושמם חושן אפוד מעיל ציץ. ובכל השמנה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרוכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכיפורים אחד אינו חוזר ועובד בהן לעולם, שנאמר והניחם שם. וכל זמן שיעבוד הכהן בין הדיוט בין גדול בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה מוחגרת אותם אבנט... והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ויחשבו כזר העובד שהוא במיתה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני מזבחים [י"ח ע"א] ובמקומות מכיפורים [ע"א ע"ב] וסוכה [ה' ע"א]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה. ועובר עליה ועבד מחוסר בגדים או יותר חייב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.
